"הציור הראשון שציירתי בילדותי היה פרחים. סבא הביא לי דפים וצבעים, קטף זר של פרחי בר והניח אותם לידי. מאז, הפרחים שמורים אצלי במקום חם בלב. פרחים הם סמל לאופטימיות, ובכל פעם שאני במצב רוח אופטימי, הם הסמל שלי לשמחה.

בגטו, לא ציירתי פרח - איך אפשר היה? פרחים מסמלים חיים - ובגטו היו הרבה דברים, אבל חיים לא היו שם.

לאחר המלחמה, הפרחים היו סוג של מפלט נעים, של שיקום וחזרה לחיים. חזרתי אל העלים והכותרת, הגוונים והריחות הטובים. מאז אני מציירת פרחים, המון פרחים בכל מיני גוונים בולטים, עזים, חיים, עליזים. אירוסים, כלניות, סביונים, מרגניות ומימוזה.

אני יוצאת לשדות ויושבת עם כן הציור אל מול האופק. העולם פרוש בפני והלב מתרחב. בבית, אני מניחה אגרטלים עם פרחים שרכשתי בשוק ונהנית מהקסם שהם משרים בביתי הקט.

ואז אני מחברת את כל אלה - את הפרחים באגרטל ואת הפרחים בשדות. את מה שאני סידרתי במו ידי והפחתי בו חיים, ואת מה שפרוש בטבע - שאלוהים ארגן וסידר בסדר עוצר נשימה.

לכל דבר, סדר משלו - גם אם בשדות וגם בבית. אני בוחרת את השבילים, כרי העשב והגבעות, את הגוון והפרח, ומציירת מרבד. מוסיפה גוון על גוון, עד שנוצרת התמונה שמרחיבה את לבי.

ובבית? לכל מגירה, ארונית או מדף - משמעות משלהם. לכל רצפת עץ, שולחן או כסא, הסיפור הקטן שהתמונה אינה שלמה בלעדיו. ניחוחות מהבית של הילדות? דברים לא פתורים שנשארו במגירות עמוקות? גם זה ייתכן".