מילדה קטנה בגטו, לציירת תל אביבית.

היא נולדה כהדי דוידוביץ', בעיר הקטנה אילוק הסמוכה לזאגרב, יוגוסלביה, 1936.

בשנת 1941, כשהנאצים פלשו ליוגוסלביה, הבריחו הוריה של הדי את אחיה שלום ואותה לבודפשט, שם, התגוררו סבה, סבתה ואחותה של האם. מאוחר יותר, נודע להדי שהוריה ואחיה הנוסף אליעזר היו כפי הנראה בין הראשונים שנרצחו בתאי הגזים באושוויץ. הזיכרון היחיד שיש לה מהם הוא כמה תמונות בשחור לבן. אבא, אמא, שלושה ילדים מחייכים, הרבה רוך, חמימות ודאגה. משפחה שנותצה לרסיסים.

מדי חודש נסע אחד מבני המשפחה להחתים במשרד ההגירה ההונגרי את הארכת האישור לשהיית הילדים במקום. באחת הפעמים, בשנת 1944, כשדודתם של הילדים עשתה את דרכה להחתמת המסמכים, היא נתפסה בידי קבוצת חיילים נאצים, נלקחה אל שפת נהר הדנובה, ונורתה למוות.

"הגטאות כבר היו מלאים עד אפס מקום. אלפים הובאו אל שפת הנהר ונורו שם למוות. תפסו אנשים במקומות ציבוריים, הוציאו אותם מהבתים מבלי להניח להם להיפרד מבני המשפחה. ציוו עליהם להסיר את נעליהם וירו בהם. הנהר התמלא גופות שצפו הלאה, דרומה, עם הזרם. מי הנהר הפכו אדומים"....

היא היתה בת 7 כשאחזה לראשונה בצבעים, והחלה לצייר. כשהמלחמה הגיעה להונגריה בשנת 1944 – הפסיקה.
בשלב מסוים, הועברו הסבא והסבתא ושני הנכדים לגטו, לחדר צפוף בתוך קומפלקס פתוח ומלא בדירות חדר, אותו חלקו עם 30 איש נוספים. הרעב היה כבד, הקור, הכינים והמחלות גרמו לאחוזי מיתה עצומים. כיום, באופן דיי ציני, אותו קומפלקס דירות המצוי במרכז העיר, נחשב לנכס נדלני יוקרתי. הוא מעוטר פרחים, צבוע ומשופץ וגרים בו סטודנטים ואמנים מקומיים.

"מאחורי הקומפלקס השליכו הנאצים את הגופות של אלה שלא שרדו את היום הקודם. אחי ואני נהגנו לעמוד ליד החלון בחדר שלנו ולספור את הגופות. זה היה משחק הילדות הכי פופולארי אצלנו".

באחד הימים בגטו, הבחין איש אס.אס בעגילים קטנים שעיטרו את אוזניה, מתנתם האחרונה של הוריה. 3 נקודות בצבע כחול על זהב. הוא ניגש אליה ותלש את העגילים מאוזניה בגסות. "הם מאוד יפים", ציין בפני הילדה, "ואת ממילא כבר לא תצטרכי אותם"...
זו הסיבה, מודה הדי, שמעולם לא ענדה מאז עגילים.

אחרי המלחמה, לקחו הסבים את הנכדים לפאקש, כפר מולדתה הקטן של סבתה של הדי הממוקם בהרים, בו לא היו יהודים מלבדם, שם התאוששה המשפחה מאימת המלחמה.
הדי למדה בבית ספר מקומי וזכתה לאהבה רבה מצד התושבים. חברתה לספסל הלימודים היתה ילדה נוצרייה בשם אנה, שעד היום היא והדי חברות בלב ובנפש. אחיה, שלום, עלה ארצה ב-1947 והיה בין מקימי הקיבוץ הדתי שעלבים. כיום מתגורר עם משפחתו בנתניה.

בתקופה ההיא, כנערה צעירה, שבה לצייר. היא ציירה את הכפר והנופים, ולמרות אימי המלחמה, נתנה ביטוי לכל האופטימיות שאצרה בקרבה וביטאה אותה בצורה מלאת חיים, באמצעות פרחים, מכל הסוגים והגוונים. מאז ועד היום – נותרו אלה אהבתה הראשונית, הגדולה.
סבה, שהיה ער לכישרון הנדיר שמפתחת נכדתו, רכש עבורה את כן הציור הראשון, בדים וצבעים.
בשנת 1956, לאחר שהדי בת ה-20 סיימה את בית הספר לאמנות בבודפשט, עלתה לבדה ארצה. הסב, נפטר בשנת 1960, ואילו הסבתא עלתה ארצה ב-1965, כשהיא בת שמונים וזכתה לחיות בארץ 8 שנים נוספות בטרם נפטרה.

הדי מצאה את מקומה בתל אביב. היא נסעה לעיר הגדולה עם מעט כסף בכיסה, הגיעה לחנות קטנה לתשמישי קדושה בדרום העיר שהיתה שייכת למכרים רחוקים של משפחתה, ומשם הכל החל להתגלגל: קרוביה שלחו אותה לבית החרושת "רוזנטל" לצלחות וכלי בית, ושם עבדה בעיטור צלחות בפרחים, כ-3 שנים. באחד הימים, כשטיילה בעיר הלבנה, הבחינה באדם שמכר חולצות בקרן הרחוב, על עגלה.

"עלה בדעתי שאם אצייר לו פרחים על החולצות, שנינו נרוויח מזה. הוא קנה את הרעיון, הביא את החולצות ואני ציירתי עליהן פרחים מכל הסוגים. עשינו מזה עסק לא רע ועד היום אנחנו חברים טובים. לאיש ההוא קראו אהרון קסטרו, מייסדה של 'קסטרו', אחת מחברות האופנה הגדולות בישראל"...

מאז, לא נפרדה מתל אביב ומעט אחרי כן כבר החלה לצייר ולקחה חלק בתערוכות. כיום היא מתגוררת בדירה מקסימה בשדר' רוטשילד, עמוסה ביצירותיה. היא נישאה, הביאה לעולם שני ילדים, שושי-אוראל ושי, וכיום היא סבתא גאה ל-3 נכדות. בנה, שי קון, אף הוא צייר, עובד ומתגורר בניו-יורק.

בשנת 2009 נסעה להונגריה עם במאי קולנוע ישראלי לצורך צילום סרט תיעודי על חייה. על שפת הנהר, במקום בו נרצחו אלפי יהודים וביניהם דודתה, הניחו ההונגרים למזכרת, מאות זוגות נעליים מצופות מתכת – אותן נעליים אותנטיות שהותירו הנרצחים רגע לפני שנורו והושלכו לנהר. נעליים קטנות, גדולות, נעלי עקב ונעלי גברים מהודרות, כפכפים ומגפיים, מזכרת מצמררת לרצח עם שמזכירה שמאחורי כל זוג נעליים, היה אדם.

"ליד הנהר הבחין בנו ניאו-נאצי צעיר וגלוח ראש. הוא התקרב אלינו וסינן לעברי 'יהודיה מסריחה, חבל שהיטלר לא סיים את המלאכה'. באותו רגע החלטתי שכף רגלי לא תדרוך עוד על אדמת הונגריה, לעולם."

פועלה האמנותי של הדי קון, רב ועשיר. לאורך קרוב ל-60 שנה היא מציירת את תמונותיה האופטימיות ומלאות הגוון והעומק, מעטרת אותן בפרחים, נופים עשירים, בתים יפהפיים וים כחול, ולרגע אינה מניחה למלחמה לקחת את שמחת החיים שבה.

במרץ 2010 הוענק להדי פרס מפעל חיים מטעם העמותה הבינלאומית לזכויות אדם לשנת 2010. האירוע התקיים ב"מרכז וייל" בכפר שמריהו והפרס הוענק לה ‫על תרומתה למען מטרות נעלות כגון ספינת השלום של אייבי נתן ז"ל, עזרה לחיילים פצועים, חולים, יתומים ועוד. האירוע המוסיקלי המרגש נערך ביוזמתה של הזמרת הבינלאומית ג'ודי בכר, אשר רתמה לקונצרט אמנים מכובדים נוספים.

על פועלה של הדי, תוכלו לקרוא בפרק אודות יצירתה.