"יש בי רצון לייפות את המציאות ולכן אני מציירת פרחים – בכל הגוונים והסוגים".

את הציור גילתה הדי קון כשהייתה ילדה רכה בשנים, אולם זה נדחק ונעלם עם זוועות המלחמה בזמן שהותה עם משפחתה בגטו. לאחר שניצלה מהתופת והשתקמה, למדה ציור באקדמיה לאמנות יפה בבודפשט ולפני עלייתה ארצה עוד הספיקה להציג מיצירותיה באקדמיה לאמנות בשנת 1956. לאחר סיום הלימודים עלתה הדי ארצה, מצאה עבודה בחברת "רוזנטל" כמעטרת צלחות, ובד בבד החלה להכין את תערוכתה הראשונה בארץ, אותה הציגה בבית ציוני אמריקה בשנת 1959.

לאורך השנים ציירה כ-3,000 תמונות אותן הציגה בלמעלה מ-60 תערוכות בארץ ובעולם - בגלריות נחשבות כמו "כץ" ו"בן יהודה", "פארק", "רוזנפלד" ו"המרתף" בישראל וגם בתערוכות בסידני, ניו יורק, לונדון, גרמניה, בלגיה, צרפת, איטליה והונגריה. תמונותיה נמכרו גם לאספנים ולגלריות פרטיות רבות בכל העולם.

זוועות המלחמה לא גרמו לתשוקתה לחיים לקמול. ההפך הוא הנכון. הדי היא אישה טמפרמנטית ומלאת שמחת חיים, שכבר קרוב ל-60 שנה לא מפסיקה לצבוע את עולמה ואת התמונות שהיא יוצרת בכישרון נדיר, באור ובאופטימיות בלתי נלאים.

"האימפרסיוניסטים קרובים ללבי. סזאן, ז'אן בטיסט קאמי קורו, אבל גם השונות של גוסטב קלימט מדברת אלי. משחקי הצבעים מנופי היערות, עתירי הגוונים, הנופים העמוקים שבהתבוננות בהם אפשר רק לתהות להיכן הם ממשיכים מעבר לבד, השלווה שהם משרים, השמחה, הרעננות".

היא יוצאת לטבע כדי לקבל את ההשראה והרעיון הדרושים לה לציור הבא. באמתחתה, מצלמה ביתית קטנה שבאמצעותה היא מנציחה את הזווית שעיניה צדות. את התמונות היא פורשת בבית, ושואבת מהן השראה. חלק מהציורים הם תרגום לנופי ילדותה, כפרים אירופאים, נהרות, גינות סבוכות צמחייה ועשירות גוון והרבה פסטורלייה, וחלקם מתבססים על נופים ארצישראליים, פרחי בר ושדה, גווני קיץ עליזים וקורנים, נמלים וים, סמטאות ישנות, סירות על המים ושלווה. הרבה שלווה.

"אני אוהבת את נופי הרי ירושלים, נוף הצפון עם הירוק המבהיק, ואת הנופים הישנים של ירושלים ושל נווה צדק.
יש בי דברים שיוצאים לאור והופכים לציור אחרי שנים שהיו בתוכי. אני לא תמיד יודעת כיצד תתרקם התמונה שאני מציירת. התמונה מצטיירת ככל שהיא נוצרת. אחרי כן, בהתאם למה שחסר לי בעין – אני מוסיפה עוד פרחים, בתים, חלונות, גגות רעפים. עוד גוון".

פרחים הם המוטיב המרכזי בציוריה וסימן ההיכר שלה. שדות רחבים מנוקדים מפלי פרחים אינסופיים, כדי פרחים, מרפסות עם ספסלים מעוגלים, מעוטרות מטפסים פורחים.

"פרחים הם הלב והנשמה, האופטימיות, הנצחיות. ההפך הגמור מכל עצב. יש בהם כל כך הרבה שמחה, שאין צורך בשום דבר אחר להשלמת התמונה. לא בעלי חיים ולא אנשים".

ולא רק פרחים יש בערוגת היצירה שלה. גם פורטרטים שציירה עם השנים של קשישים וילדים ותערוכה שלמה אותה הקדישה לים, אשר הוצגה בבית העיתונאים בתל אביב בשנת 2007, הנקראת: "נופי ים של ארץ ישראל".

סגולים, אדומים, כחולים וטורקיזים כהים, גוונים שהיא מכנה בחיבה "גוונים שהם גם חמים וגם קרים" ומפלס שלם ועמוק של ירוקים. פלטה שלמה ומפוארת. אלה הגוונים השולטים בציוריה. היא מתחילה ברישום עיפרון ואחרי כן עובדת בעיקר עם אקוורלים. מניחה את כתמי הצבע הראשונים, מתאימה, בוחנת ומוסיפה את הגוונים העזים המתאימים.

"דברים שהיו סגורים בי שנים, עולים ומתרקמים לציורים. נופי ילדות נשכחים הופכים לתמונה ברורה".

"הדי היא ציירת מיומנת, בעלת יכולת גדולה במלאכת המחשבת של הציור, המורגלת בכל האפשרויות ובוררת מהן את הרצוי לה למטרותיה.
נהירות לה כל האסכולות של הציור המודרני ואין הוכחה טובה לכך מהשימוש שהיא עושה בהצבת ה"אובייקטים" על רקעים שהם סיזאניים בעיקרם, בעלי גיאומטריה מסוימת ובעלי גוונים ים-תיכוניים. בכל צבעי הרקע שלה מופיע הפז המהווה מעין מסנן של כחולים וסגולים ואף אפורים, ויוצר צבעוניות רכה".

הפסקה האחרונה הנה טקסט שכתב דוד גלעדי, עיתונאי, מתורגמן, סופר ומבקר אמנות, לרגל פתיחת תערוכתה של הדי קון בשנת 1990, בגלריה "פארק" בתל אביב.


לעמוד רשימת התערוכות של הדי לחצו כאן.